קרן פנסיה פועלת על פי תקנון החל על כל עמיתיה , כל זכויות וחובות העמיתים מוקנות על פי התקנון בלבד. חשוב לזכור כי התקנון יכול להשתנות מעת לעת ויש להכיר את תנאיו נכון למועד האירוע הנטען.
במקרה דנן, אבקש לספר על תביעה של אלמנת המנוח (עמית בקרן פנסיה) אשר תבעה את קרן הפנסיה בדרישה לקבלת קצבת שארים עקב מותו של בעלה המנוח . קרן הפנסיה טענה כי התובעת לא עומדת בדרישות התקנון לשם קבלת הקצבה הואיל ואינה עומדת בתנאי התקנון להגדרת "אלמנת פנסיונר".
העובדות הרלוונטיות למקרה כפי שהוצגו בפני בית הדין היו כי התובעת והעמית המנוח התחתנו בשנת 1957 ונולדו להם 3 ילדים. בשנת 1996 לקה המנוח באירוע מוחי , ובשנת 2010 , בנתה התובעת וילדיה יחידת דיור בבית בה גר המנוח אשר היה בהשגחה של מטפלת סיעודית. בשנת 2017 נפטר המנוח. התובעת הגישה תביעה לקצבת שארים מהקרן וטענה כי היא והמנוח ניהלו חיי זוגיות ומשק בית משותף כל השנים, היא ליוותה את המנוח לאורך כל הטיפולים הרפואיים, המוסד לביטוח לאומי הכיר בתביעתה לקצבת שארים ומשכך היא זכאית למלוא הזכויות מהקרן.
קרן הפנסיה מאידך השיבה כי הזכאות לקבלת קצבת שארים בשיעור 60% מקצבת הזקנה האחרונה הינה מכוח התקנון ולא מכוח דיני הירושה. הצדדים חדלו לגור ביחד והדבר אירע עוד בטרם החל מצבו הרפואי של המנוח להחמיר וניתן ללמוד מכך כי הם החליטו להפרד עוד בטרם האירועים הרפואיים של המנוח, וגם לאחר שהחל מצבו הרפואי של המנוח להחמיר, התובעת לכל היותר ביקרה אותו אך לא עברה לגור עימו, לבני הזוג לא היה חשבון בנק משותף, בצוואתו של המנוח התובעת לא מוזכרת.
בית הדין אשר נדרש לטענות הללו קבע כי קצבת השארים היא חלק מרשת המגן הסוציאלית לטובת שאריו של אדם שנפטר ושמירה על רמת חיים של השארים, ולכן ישנה חשיבות לבחינת הקשר הכלכלי . בית הדין מדגיש כי דרישת המגורים המשותפים איננה דווקנית וחד משמעית ויש לבחון אותה לאור הנסיבות וכי לעיתים יתכנו מצבים בהם בני הזוג אינם מתגוררים יחדיו בשל אילוצים אובייקטיביים ולכן, יש לבחון כל מקרה לגופו וכן לבדוק האם למרות העדר הדיור המשותף עדיין קיים היבט כלכלי משותף של משק בית משותף, וכן קיום של חיי משפחה כבני זוג. לצורך בחינת קיום משק בית משותף ניתן לבחון את אמות המידה שנקבעו ביחס למערכת יחסים עם "ידועים בציבור": קיום חיי משפחה כבבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף .
בית הדין קובע כי לאחר שבחן את הראיות במקרה דנן, כי דין התביעה להדחות וזאת מהטעם כי הוכח כי בני הזוג לא גרו יחדיו במשך שנים ארוכות , לרבות לאחר שמצבו של המנוח הורע, ובנוסף לא הוכח קיומו של משק בית משותף ושיתוף כלכלי.
ביחס למגורים משותפים הרי שבשנת 1990 בני הזוג מכרו את דירתם ורכשו דירה אחרת אך לא עברו לגור בה יחדיו שכן לטענת התובעת הדירה לא היתה ראויה למגורים והתובעת שכרה לעצמה דירה אחרת. גם לאחר שמצבו של המנוח הורע בשנת 1996, לא עברו בני הזוג לגור יחדיו ואף המנוח ציין כי הינו גר לבדו/ פרוד במסמכים שונים שהוגשו לאורך השנים לביטוח לאומי, באופן המלמד על הנתק שחל בין המנוח לבית התובעת. בית הדין מדגיש כי פרידה של קבע אינה מחייבת כי בני הזוג יהיו במערכת יחסים עכורה, או בנתק מוחלט, והיא יכולה להתקיים גם כאשר קיימת תקשורת מכבדת בין בני זוג פרודים המשתפים פעולה לעיתים על רקע ילדים משותפים. בית הדין מדגיש כי יש לבחון את הנסיבות האובייקטיביות שהובילו לפירוד בין בני הזוג, למול רצון בפרידה מצד מי מבני הזוג, אלא שבמקרה זה הצדדים נפרדו מתוך החלטה מודעת, ואף נותק הקשר הכלכלי ביניהם, כלומר פרידה מתוך רצון.
גם ביחס לביקורי התובעת את המנוח, לאחר מחלתו, הפסיקה קבעה כי אין בטיפול בבן זוג כדי להוכיח בהכרח קיומם של מגורים משותפים ו/או קיומו של קשר כלכלי כדי לעמוד בתנאים לקצבת שארים, קרן הפנסיה אף הדגישה כי גם עת החמיר מצבו של המנוח, בחרה התובעת להמשיך ולהתגורר בנפרד.
לעניין משק הבית המשותף, קובע בית הדין כי היה ניתוק רכושי של ממש משנת 1992 ולא היה כל קשר כלכלי ואף בצוואה מטעם המנוח לא צוינה התובעת ומשכך מסכם כי לאור אי עמידתה של התובעת בדרישות התקנון, דין תביעתה להדחות. בית הדין מדגיש כי אין בהחלטתו כדי לשנות מההבנה כי התובעת היתה אישה מסורה ואוהבת לבעלה, היא אף דאגה לו לאורך השנים, כפי שאף עולה מהראיות שהוצגו לבית הדין, אך אין בנתונים אלו כדי לסייע לתובעת לאור דרישות התקנון.
בשלב פרסום טור זה לא ידוע אם יוגש ערעור על פסק הדין
עדי בן אברהם, משרד עו"ד