סביר להניח שהשם ג'ו מנצ'ין, לא אומר הרבה לרובכם. אבל מיטיבי הלכת בפוליטיקה האמריקנית מכירים היטב את השם. סנאטור ג'ו מנצ'ין, מייצג בסנאט של ארצות הברית את מדינת וירג'יניה המערבית, מדינה עם אוכלוסייה קטנה המונה קצת פחות מ-2 מיליון נפש. ככזה, שמו של מנצ'ין לא אמור היה להיות בולט במיוחד. אבל הוא בהחלט בולט והישגיו עבור תושבי המדינה ששלחה אותו, גם הם מרשימים. הנה, חוק התשתיות הגדול שהעביר הנשיא ג'ו ביידן, הקצה סכומים לא מבוטלים לפיתוח תשתיות בוירג'יניה המערבית, ועשוי לשמש תמריץ מבורך ליצירה של לא מעט מקומות עבודה באחת המדינות העניות של ארצות הברית. הסיבה היא פשוטה: מנצ'ין משמש כלשון מאזניים בסנאט האמריקני. הוא אמנם משתייך למפלגה הדמוקרטית של הנשיא, אבל הוא מייצג מדינה שמרנית, והקול שלו לא ניתן באופן אוטומטי לכל יוזמה של הבית הלבן. כשהנשיא או המפלגה רוצים את הקול שלו, הם יודעים שהם צריכים לשלם לאנשים ששלחו אותו. כלומר לתושביה של וירג'יניה המערבית.
מנצ'ין לא המציא כמובן את המונח לשון מאזניים, אבל הוא משכיל להשתמש בכוחו כדי להיות כזה ולייצר הישגים לשולחיו. ככלל, אם נרצה ללמוד משהו מידידתנו הגדולה ארצות הברית, הרי שמומלץ להסתכל על כוחם של הגילדות השונות בארצות הברית. איגודי עובדים, החל מכבאים ושוטרים ועד לעובדי תעשיות אחרות נחשבים לבעלי כוח והשפעה רבים, מי שמועמדים למשרות השונות באים לחלות את פניהם על מנת לקבל את תמיכתם. אמנם כוחם של האיגודים היום לא משתווה לכוח בו החזיקו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, אבל גם כיום הם עדיין דומיננטיים ביותר. לא רק עובדי צווארון כחול כמובן מכירים את כוחה של ההתארגנות ככלי השפעה פוליטי לקידום מטרותיהם. חברות ענק ותאגידים, תעשיות הנשק, פירמות עורכי הדין, תאגידי ביטוח ורכב, וקונצרנים ענקיים מפרנסים גדודים של לוביסטים שסדר יומם מורכב מהתנחלות בגבעת הקפיטול, ומארוחות בחברת פוליטיקאים במסעדות היוקרה בסביבה.
אני נדרש לנושא כמובן, בשל תחושת חוסר האונים שאופפת עצמאים רבים, בדגש עכשווי על חבריי סוכני הביטוח, שקמים מידי בוקר מבלי לדעת מהיכן תנחת עליהם המכה הבאה ואיזו צורה היא תלבש. האם בקרב מקבלי ההחלטות קם מי שקם היום בהחלטה לקצץ בסל המוצרים שסוכן הביטוח יציע ללקוח? או אולי המיקוד היום יהיה דווקא פגיעה במוניטין של הסוכן אל מול הלקוח וצמצום השירות והערך המוסף שלו לתוך החור של הגרוש שמשולם לו עבור שירותיו על ידי חברות הביטוח? לא ניתן לדעת. ככלות הכול התחושה היא שהמהלכים הם לא תוצר של מחשבה מעמיקה או ניתוח נכון של דרך העבודה בה אנו פועלים מול הלקוחות. עובדה, מקבלי ההחלטות לא כינסו עדיין שולחן עגול בנושא בהשתתפות סוכנים קטנים ובינוניים יחד עם נציגי ציבור. אין לנו גם את המידע המדויק על הכוחות הבוחשים בקדירה מאחרי הקלעים. האם אלו חברות הביטוח? בתי הסוכן בבעלותן? סוכנויות ענק ותיקות? אין לדעת. גם לא נוכל לדעת בוודאות איזה כוח הם מחזיקים מול מקבלי ההחלטות. את מי הם מפעילים שם. יש לנו רק השערות. הרבה השערות. מבוססות יותר או פחות אבל עדיין השערות.
מה שאני כן יודע בוודאות, הוא לא מה יעשו הם או מה עלולים לעשות אחרים, אלא מה אנחנו מסוגלים לעשות. אני יודע שפעולה שלנו כקבוצה אחת, מאורגנת, נחושה עם מטרות ברורות יכולה להביא להישגים רבים. אני יודע בוודאות שיוזמה תמיד עדיפה על תגובה. שלוחמה בשטח היריב תמיד רצויה על חצר הבית. וההגנה הכי טובה היא – השלמתם נכון – התקפה.
לצערי, ואני משקף תחושות של רבים מכם לאחר שיחות לא מעטות, אנחנו מצויים כעת במלחמה. אבל אנחנו עדיין לא מאורגנים מספיק, לא נחושים מספיק, ולא יוזמים מספיק.
הייתה לי הזכות להתלוות בשנה האחרונה לנשיא הלשכה מר שלמה אייזיק ולראות מעט מהפעילות העניפה שהוא מקיים מאחרי הקלעים, במסדרונות הכנסת והממשל. כולל השבוע בוועדת הכספים של הכנסת. יבורך.
אני סבור שקולם של הסוכנים הצעירים והקטנים חייב להישמע יותר בבירור. אני חושב שכוח משימה ממוקד להסדרת יחסי הגומלין בין סוכן – חברת ביטוח וסוכן – מבוטח, איסוף כל הכוחות הטובים מבין סוכני הביטוח, שמכירים את צורת הפעולה הנכונה ליישום מול הכוחות הפועלים מולנו – היא חובת השעה. כוחנו כקבוצה הוא רב, אנחנו רק חייבים לדעת להשתמש בו נכון.